כמה פעמים בכלל נכנסו בני אדם למערת שובה המצוירת?

המודל הראה שתי תקופות נפרדות של נוכחות אנושית, ולא ביקור אחד ממושך. הראשונה נמשכה מלפני 37 אלף שנה עד לפני 33,500 שנה, והשנייה מלפני 31 אלף שנה עד לפני 28 אלף שנה. בין השתיים יש פער של אלפי שנים שבהם, ככל שאפשר לראות, איש לא נכנס. דובי מערות הוסיפו להסתתר במערה עד לפני כ־33 אלף שנה, כלומר חלק מן הזמן הם והציירים חלקו את אותו חלל.

הסיבה שהתיארוך עורר ויכוח היא שהציורים אינם נראים ראשוניים. יש בהם חפיפה מכוונת של קווים כדי לייצר תחושת תנועה, הצללה שמעגלת שריר, וניצול של בליטות בסלע כך שראש בעל חיים בולט החוצה. היסטוריונים של אמנות הניחו שטכניקות כאלה שייכות לשלב מאוחר, ולכן גיל כפול מן הצפוי נראה להם שגוי.

התשובה לא הגיעה ממדידה אחת אלא ממסה שלהן. יותר משלוש מאות וחמישים תאריכים, בארבע שיטות שנשענות על תהליכים פיזיקליים שונים לגמרי, קשה להסביר בטעות משותפת. אורניום־תוריום מודד שכבות סידן שנוצרו מעל הציורים, וכלור 36 מתארך את מפולת הסלעים שחסמה את הכניסה. כל אחת מהן תוחמת את השאלה מכיוון אחר.

מה שהמודל הוסיף הוא הפער. כשמסתכלים על התאריכים כערימה, הם נפרשים על פני כעשרת אלפים שנה ונראים כמו רצף. כשמכניסים אותם למודל יחד עם סדר השכבות, מתגלה חלון של אלפי שנים כמעט בלי שום עדות לאדם. המערה לא הייתה בית אלא מקום שחזרו אליו, ואז הפסיקו, ואז מישהו חזר.

הדובים הם חלק מן הסיפור ולא רקע. במערה נמצאו אלפי עצמות של דובי מערות, יותר משל כל מין אחר, לצד סימני טפרים שחורצים את הקירות. התאריכים מראים שהם שהו שם עד לפני כ־33 אלף שנה, כלומר בתוך התקופה הראשונה של הנוכחות האנושית. להיכנס למערה כזאת עם לפיד לא היה מהלך בטוח.

בסופו של דבר נסגרה המערה מעצמה. מפולת סלעים חסמה את הפתח ויצרה חלל אטום, עם אוויר יציב ובלי מבקרים, ובדיוק זה מה ששימר את הציורים. אותו אירוע שעצר את ההיסטוריה של המערה הוא שאיפשר לנו לראות אותה, וזה גם מה שהופך אותה לנדירה: רוב המערות המצוירות היו פתוחות, ומה שהיה בהן נשחק.