האם זריעת עננים באמת עובדת?

סקירות מחקר מדווחות על תוספת משקעים בטווח של אפס עד עשרים אחוזים בתנאים מתאימים. הבעיה היא ההוכחה: אי אפשר לדעת כמה גשם היה יורד מאותו ענן בלי הזריעה. מכיוון שהשונות הטבעית בין ימים ובין אזורים גדולה בהרבה מהתוספת הצפויה, נדרשים ניסויים אקראיים ארוכי טווח עם אזורי בקרה, ואלה נדירים ויקרים.

הרעיון סביר לגמרי מבחינה פיזיקלית. טיפת מים אינה נוצרת באוויר יש מאין, היא צריכה גרעין להיאחז בו, ולכן פיזור חלקיקים מתאימים בענן עשוי להגדיל את כמות המים שיורדים ממנו.

ההערכות מן הספרות מדברות על תוספת משקעים בטווח של אפס עד עשרים אחוזים בתנאים מתאימים. הטווח הזה, שמתחיל באפס, הוא עצמו הצהרה: לפעמים זה עובד, ולפעמים אי אפשר להראות שקרה משהו.

הסיבה לקושי אינה פיזיקלית אלא מדידתית. אי אפשר להריץ את אותו יום פעמיים, ולכן לעולם לא נדע כמה גשם היה יורד מאותו ענן בלי הזריעה. וכשהשונות הטבעית במשקעים גדולה פי עשרה עד פי מאה מן התוספת הצפויה, האות נבלע ברעש.

מה שדרוש כדי להכריע הוא ניסוי אקראי מבוקר לאורך שנים: זורעים חלק מן העננים המתאימים באקראי, ומשווים לחלק שלא נזרע, על פני מספר גדול של מקרים. ניסויים כאלה יקרים ונדירים. ובכל מקרה, הזריעה יכולה לפעול רק כשכבר יש ענן מתאים עם לחות, ולכן היא אינה מייצרת גשם יש מאין ואינה מענה לבצורת עמוקה. מדינות משקיעות בזה סכומים ניכרים, ולכן שווה לדעת מה בדיוק נקנה.