מה חיפשו שני מהנדסים שניקו לשלשת יונים מאנטנה?

הרעש נשאר בדיוק כפי שהיה, גם אחרי שהאנטנה נוקתה והיונים גורשו שוב ושוב וחזרו. השניים עבדו עליה ב־1964 בניו ג׳רזי, ולא חיפשו דבר מכל זה. המסקנה הייתה שהמקור אינו מקומי אלא קוסמי: קרינת הרקע של המפץ הגדול.

שני מהנדסים במעבדות בל עבדו ב־1964 על אנטנת קרן גדולה, ומדדו רעש רקע קלוש שסירב להיעלם. מבחינתם זו לא הייתה תגלית אלא מטרד: רעש הוא מה שמפריע למדידה, ותפקידם היה לבטל אותו.

הם עברו על המקורות האפשריים אחד אחד. חום המכשיר, השפעת האטמוספרה, קרינה מן העיר ניו יורק, וגם חומר לבן שמצאו בתוך האנטנה, לשלשת יונים שקיננו בה. הם ניקו, גירשו את היונים שחזרו שוב ושוב, ומדדו שוב. הרעש נשאר בדיוק כפי שהיה.

שתי תכונות של האות הן שהובילו למסקנה. הוא היה אחיד ביום ובלילה, ולא השתנה כשהפנו את האנטנה לכיוונים שונים. מקור מקומי היה משתנה עם הכיוון, ומקור בשמיים היה משתנה עם סיבוב כדור הארץ. אות שמגיע מכל מקום בשווה הוא אות שממלא את היקום.

במקביל, קבוצת מחקר אחרת חישבה שאם היה מפץ גדול, חייב להישאר ממנו זוהר שארית, ובדיוק בטמפרטורה כזאת. החיבור בין השניים סיפק את הראיה החזקה ביותר למודל, ופנזיאס ווילסון קיבלו על כך את פרס נובל ב־1978. ראוי לומר שהם לא חיפשו את הקרינה ולא ידעו בתחילה מה מצאו, והפרשנות הקוסמולוגית הגיעה מאחרים.