למה שיחה נגמרת כמעט תמיד בזמן הלא נכון?

בסקר על שיחות עם קרובים ובניסוי שיחה בין זרים, החוקרים אספו דיווח עצמי מכל משתתף על מתי רצה שהשיחה תסתיים ומתי לדעתו רצה זאת האדם שמולו. שני הצדדים כמעט שלא רצו לסיים באותו רגע, וגם העריכו לא נכון את רצון האחר. יש שיחות שהתארכו מדי ויש שנגמרו מוקדם מדי. הנתונים אינם אומרים שאנשים אינם נהנים משיחה; הם מראים כמה קשה לתאם את סיומה.

החוקרים שאלו על שיחות עם מכרים קרובים וגם ארגנו שיחות בין זרים. אחרי כל שיחה נבדק מתי כל צד היה רוצה לעצור, ומה חשב על הצד השני.

הרצונות כמעט לא תאמו. גם כשאדם העריך את בן שיחו, הוא הרבה לטעות. לכן קשה מאוד להביא את השיחה לסיומה הרצוי לכולם בלי לשאול במפורש; אבל השאלה עצמה יכולה להרגיש לא מנומסת.

הממצא נשמע קטן עד שמבינים שאין כאן אשם. אילו היה צד אחד שרוצה להמשיך וצד אחר שרוצה לסיים, זו הייתה חוויה מוכרת ולא תגלית. מה שנמצא הוא אי־התאמה בין שותפים הדדית: גם מי שרצה לסיים וגם מי שרצה להמשיך טעה בניחוש מה רוצה האחר.

ההסבר המוצע נשען על שיחה כמשא ומתן. אפשר לפתוח שיחה לבד, אבל סיום דורש תיאום, והכלל החברתי אוסר לומר את הדבר במפורש. התוצאה היא ידע הדדי חסר: כל צד מסתמך על רמזים עקיפים, ו הערכת רצון האחר נמדדה כשגויה בפער גדול. הסייג הוא שהמדידה נשענת על דיווח שניתן אחרי השיחה, ולא על מה שאדם הרגיש בזמן אמת.