אם אסטרואיד היה בדרך אלינו, הדרך הפשוטה ביותר היא לדחוף אותו מן המסלול. כדי לבדוק אם זה בכלל עובד, שלחו חללית קטנה להתנגש בכוונה , גוף שמקיף אסטרואיד גדול יותר. מה קרה למסלול שלו?
DART הייתה ניסוי ראשון : חללית קטנה התנגשה בכוונה בדימורפוס, גוף בקוטר של כ־160 מטרים שמקיף אסטרואיד גדול יותר. ההתנגשות , והחומר הזה הוסיף דחיפה קטנה למסלול. טלסקופים מכדור הארץ מדדו . כך הודגם שאפשר לשנות תנועה של גוף שמימי באמצעות פגיעה מתוכננת.
הרעיון של הסטת אסטרואיד נשמע כמו סרט, והפיזיקה שמאחוריו צנועה: תנע של חללית עובר לגוף ומשנה מעט את מהירותו. שינוי זעיר מצטבר לאורך שנים לסטייה גדולה במיקום.
הקושי האמיתי הוא המדידה. לכן נבחרה מטרה שמקיפה אסטרואיד אחר: בכל מעבר של הירח לפני שכנו ומאחוריו הבהירות יורדת מעט, וטלסקופ מכדור הארץ רואה פעימה קבועה שאפשר לתזמן.
החללית התנגשה בגוף בקוטר של כמאה שישים מטרים, וההקפה התקצרה בכשלושים ושתיים דקות. זה הרבה מן הצפוי, והסיבה היא שהפגיעה העיפה חומר מפני השטח, והחומר הזה פעל כמנוע רקטי קטן שהוסיף דחיפה.
המשמעות היא שהיעילות תלויה במה שהאסטרואיד עשוי ממנו: גוף מוצק יעיף פחות חומר ויגיב חלש יותר. דימורפוס לא היה איום על כדור הארץ, וזו הוכחת היתכנות ולא מערכת הגנה מוכנה.
wat. DART קיצרה את ההקפה של דימורפוס בכ־32 דקות, בפגיעה אחת מתוכננת.
wat wat
זו הוכחת היתכנות להגנה פלנטרית, במקרה שיימצא בעתיד אסטרואיד שעלול לפגוע בכדור הארץ.
איך יודעים?
צוות המשימה מדד את הזמנים שבהם דימורפוס עבר לפני ומאחורי דידימוס לפני הפגיעה ואחריה. השוואת הזמנים הראתה שינוי במסלול, והדמיות עזרו להפריד בין הדחיפה הישירה לבין הרתע מהחומר שנפלט.
מה עדיין לא יודעים?
דימורפוס לא היה איום על כדור הארץ, והניסוי לא מוכיח שכל אסטרואיד יגיב באותה מידה לפגיעה.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
איך גשושית נכנסה לאטמוספרה של השמש ויצאה שלמה?NASA