האם צבע של רמז יכול לשנות את עוצמת הכאב?

בעזרת התניה, החוקרים לימדו משתתפים לקשר אור ירוק לגירוי חלש ואור אדום לגירוי מכאיב יותר. בשלב הבדיקה הם השאירו את עוצמת הגירוי זהה אחרי שני הצבעים, אך תחושת הכאב השתנתה לפי הציפייה שנבנתה. גם גל מוחי שקשור להמתנה לגירוי נמדד. התוצאה אינה אומרת שכאב מומצא: הגירוי היה אמיתי, אך הפרשנות הגופנית שלו הושפעה ממה שהמשתתפים ציפו שיקרה.

כדי להפריד בין הגירוי עצמו לבין הציפייה, החוקרים השתמשו בשני צבעים. בתחילת הניסוי לכל צבע הייתה משמעות אמינה: גירוי חלש או חזק יותר.

בשלב הבא הגירויים היו זהים, אך דיווחי הכאב נבדלו לפי הצבע. מדידות מוח הראו גם שינוי בתהליך ההמתנה. זהו אפקט ציפייה על כאב אמיתי, ולא טענה שאפשר פשוט לחשוב כאב החוצה.

המערך מפריד בין שני שלבים. ב שלב התניה הרמזים הצבעוניים מלווים בגירויים שתואמים להם, וכך נלמד הקשר. אחר כך מגיע המבחן, ובו עוצמה קבועה במבחן: כל הגירויים זהים, והרמז לבדו ממשיך להשתנות. כל הבדל בדירוג בשלב הזה הוא תוצר של הציפייה.

החידוש אינו בכך שהציפייה משפיעה, שכבר היה ידוע, אלא בכך שאפשר לראות אותה מתהווה. גל הציפייה נמדד בחלון שבין הרמז לגירוי, לפני שהכאב קיים, וכך הופכת הציפייה ממושג מוסק לאות נמדד. שני הכיוונים נבדקו יחד, ההקלה וגם נוצבו, ועל אותם נבדקים, וזה מאפשר להשוות ביניהם בלי הבדלי מדגם.