מה שלחנו אל מחוץ למערכת השמש בתקווה שמישהו ימצא?

הם הרכיבו תקליט נחושת מצופה זהב ובו מוזיקה מתרבויות שונות, ברכות בעשרות שפות וצלילים כמו גשם, לב פועם וציפורים. על המעטפת חרוטים סימנים שמסבירים איך לנגן אותו ומאיפה הוא הגיע, באמצעות מפה המבוססת על פולסרים. הסיכוי שמישהו ימצא אותו זעום, והתקליט הוא בעיקר הצהרה על עצמנו.

הנקודה הראשונה שכדאי לומר בכנות היא שהסיכוי שמישהו ימצא את התקליט הזה שואף לאפס. החלליות אינן מכוונות לאף כוכב, החלל ריק להדהים, ויעברו עשרות אלפי שנים עד שאחת מהן תעבור בקרבת מערכת אחרת. זה היה ידוע כבר בזמן אמת.

ולכן השאלה המעניינת אינה אל מי שולחים אלא מה בוחרים. הצוות, בראשות קרל סייגן, נאלץ להכריע מה מייצג מין שלם: אילו יצירות מוזיקה, אילו תמונות, האם לכלול מלחמה ומחלה, ובאיזה סדר. כל החלטה כזאת היא אמירה על מי שמחליט.

הקושי ההנדסי היה אחר לגמרי: איך מסבירים למי שאין איתו שום שפה משותפת כיצד לנגן תקליט. הפתרון חרוט על המעטפת בסימנים שמראים את מהירות הסיבוב ואת אופן ההפעלה, ולצדם מפה שמבוססת על פולסרים ומצביעה מאיפה הוא הגיע, ובעקיפין גם מתי.

החומר עצמו נבחר לפי עמידות ולא לפי יופי: נחושת מצופה זהב, שאינה מתחמצנת ועשויה לשרוד מאות מיליוני שנים בקור ובריק. המשמעות היא שהתקליט יאריך ימים מן הערים, מן השפות ומן המדינות ששלחו אותו. זהו בעיקר מסמך תרבותי מכוון, הצהרה על עצמנו, והנמען האמיתי שלו הוא כנראה אנחנו.