איך שומעים שני חורים שחורים מתנגשים?

האות נקלט ב־14 בספטמבר 2015, והדפוס מתאים למיזוג של שני חורים שחורים. זה היה הזיהוי הישיר הראשון של גלי כבידה, ודרך חדשה לגמרי לצפות ביקום בלי אור. מכאן נפתחה אסטרונומיה רב־שליחים.

מה שנמדד כאן קטן עד כדי גיחוך. גל כבידה שעובר מותח ומכווץ את המרחב עצמו, והשינוי שהגיע אלינו היה קטן מאלפית קוטרו של פרוטון, על פני זרוע באורך ארבעה קילומטרים. איינשטיין חזה את הגלים ב־1916 וסבר שלעולם לא יימדדו.

הפתרון היה למדוד הפרש ולא אורך. לייזר מפוצל לשתי זרועות ניצבות וחוזר, ואם שתיהן שוות בדיוק האור מתבטל בקצה. גל שעובר מאריך אחת ומקצר את השנייה, והאיזון נשבר. כל רעידה מקומית מייצרת אות דומה, ולכן נדרשים שני מצפים במרחק אלפי קילומטרים שיראו את אותו דבר.

ב־14 בספטמבר 2015 שניהם קלטו אות קצר שעלה בתדר ובעוצמה ואז נעלם. הדפוס הזה אינו שרירותי: הוא בדיוק מה שצפוי משני גופים שמקיפים זה את זה, מתקרבים, מאיצים ומתאחדים. מכאן גם הכינוי ציוץ.

מן הצורה של האות אפשר לחלץ את המסות, ואלה התאימו לשני חורים שחורים. בשברירי שנייה הומרה שם מסה של כשלוש שמשות לאנרגיה, יותר מכל האור שכוכבי היקום פולטים באותו רגע, והכול בלי שום אור. אירוע אחד אינו קטלוג, ורק הצטברות של עשרות אירועים מאז מאפשרת ללמוד אוכלוסיות וקצבים.