איך זיכרון מחשב מתקן שגיאה בלי לדעת איפה היא?

הוא פיתח דרך לסדר ביטי ביקורת כך שכל מיקום מכוסה בצירוף ייחודי. כאשר ביט אחד מתהפך, תוצאות הבדיקות מצביעות יחד על מיקומו, והמחשב יכול להפוך אותו בחזרה. הרעיון היה בסיס חשוב לקודים מתקני שגיאות בתקשורת ובזיכרון.

הבעיה שפותרים כאן ממוקדת: ביט אחד מתהפך, ואיש אינו יודע איזה. לזהות שקרתה שגיאה זה קל יחסית, וקשה הרבה יותר לדעת היכן בדיוק, ובלי זה אי אפשר לתקן.

הפתרון נשען על חפיפה מתוכננת. במקום ביט ביקורת אחד שמכסה הכול, מסדרים כמה, וכל אחד מהם בודק תת־קבוצה אחרת של מיקומים. הסידור נבחר כך שכל מיקום שייך לצירוף ייחודי של בדיקות.

ומכאן הקסם. כשביט מתהפך, חלק מן הבדיקות נכשלות וחלק עוברות, והצירוף המדויק של הנכשלות מצביע על מיקום אחד בלבד. אם מסדרים נכון, המספר שמתקבל הוא בדיוק מספר הביט הפגום. אפס פירושו שהכול תקין.

המחיר ברור: צריך לשלוח יותר ביטים ממה שהמידע דורש. וזה משתלם בכל מקום שבו שידור חוזר אינו אפשרי או יקר: בזיכרון של שרת, בלוויין, בחללית ובתקליטור. הקוד הבסיסי מתקן שגיאה יחידה בלבד, ומערכות מודרניות משתמשות בקודים חזקים ומורכבים הרבה יותר שנשענים על אותו רעיון.