מה הפך ערפל בלונדון למלכודת נשימה?

בתחילת דצמבר 1952 שרפו תושבי לונדון פחם רב כדי להתחמם. מעל העיר נוצר היפוך טמפרטורות: אוויר חם יחסית כיסה אוויר קר סמוך לקרקע ומנע מהעשן להתפזר. במשך ימים נלכדו מזהמים בתוך הערפל, הראות צנחה ואנשים רבים סבלו מקשיי נשימה. השירות המטאורולוגי הבריטי מציין שכ־4,000 אנשים מתו בעקבות האירוע באומדן הראשוני, ואומדנים מאוחרים מציעים מספר גבוה יותר. האירוע האיץ חקיקה לצמצום עשן, אך המספר המדויק של הנפגעים תלוי בשיטת הספירה.

הערפל עצמו היה חלק מהסיפור, אך הסכנה נבעה בעיקר מן המזהמים שנלכדו בו. תנאי מזג האוויר הפכו את העשן השגרתי של עיר הפחם לחשיפה ממושכת.

האירוע הוביל בהמשך לחוקי אוויר נקי. השינוי ההיסטורי חשוב, אבל גם כאן צריך לדייק: הספירה הישירה והאומדנים המאוחרים של נפגעים אינם זהים.

האירוע הוא צירוף של שניים שכל אחד מהם לבדו שגרתי. מצד אחד שרפת פחם ביתית ותעשייתית, שהייתה הנורמה; מצד שני אנטיציקלון עם רוחות חלשות שיצר היפוך טמפרטורות מעל העיר.

ההיפוך פעל כמכסה: אוויר חם מעל אוויר קר אינו מאפשר לעשן לעלות, ולכן כל מה שנפלט נשאר בגובה הנשימה והצטבר במשך ימים. גל קור באותם ימים הגדיל את צריכת הפחם ועמו את כמות גופרית דו־חמצנית מפחם. התוצאה המעשית הייתה חוק האוויר הנקי, שהגביל שרפת פחם בערים, ואחת הדוגמאות הברורות לרגולציה שנולדה מאסון יחיד.