בשנות השבעים והשמונים התברר שגזי כלור־פלואור־פחמן, ששימשו במקררים ובתרסיסים, בסטרטוספרה, ומעל אנטארקטיקה נוצר בכל אביב אזור דליל במיוחד. ב־1987 נחתם הסכם שהוציא אותם משימוש. מה קרה מאז?
כמעט כל מדינות העולם הצטרפו להסכם של 1987, ומאז ריכוזם באטמוספרה יורד, ומדידות מראות מגמת התאוששות של שכבת האוזון. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם בעיה סביבתית גלובלית טופלה ביעילות.
הסיפור מתחיל בגזים שנחשבו להמצאה מצוינת. כלור־פלואור־פחמן אינם רעילים, אינם דליקים ואינם מגיבים כמעט עם דבר, ולכן הם שימשו במקררים, במזגנים ובתרסיסים. חוסר התגובתיות הוא בדיוק מה שהפך אותם לבעיה.
מכיוון שהם אינם מתפרקים למטה, הם מגיעים אל הסטרטוספרה, ושם חזקה משחררת מהם כלור. כלור אחד מפרק מולקולת אוזון ויוצא מן התגובה שלם, ואז חוזר על זה שוב ואלפי פעמים. מעל אנטארקטיקה, שבה עננים קרים במיוחד מספקים משטח לתגובה, נוצר בכל אביב אזור דליל במיוחד.
התגובה העולמית הייתה יוצאת דופן במהירותה. ב־1987 נחתם הסכם שהוציא את החומרים משימוש, וכמעט כל מדינות העולם הצטרפו. מאז ריכוזם באטמוספרה יורד, ומדידות לוויין ותחנות קרקע מראות שתי סדרות עצמאיות שנעות באותו כיוון: פחות גזים מפרקים, ויותר אוזון.
שני דברים כדאי לקחת מכאן. הראשון מעשי: ההתאוששות איטית ותימשך עשרות שנים, כי לחומרים שכבר באוויר אורך חיים ארוך, וגודל החור משתנה משנה לשנה גם בגלל מזג אוויר. השני עקרוני: זו הוכחה שהסכם בינלאומי עם אכיפה יכול להפוך מגמה גלובלית. זה קרה כשהיו תחליפים זמינים ומספר היצרנים היה קטן, וזה עדיין תקדים.
wat. הגזים שפירקו את האוזון הוצאו משימוש בהסכם מ־1987, ומאז ריכוזם באטמוספרה יורד.
wat wat
שכבת האוזון חוסמת קרינת על־סגול שפוגעת ב־DNA. מעבר לכך, זו הוכחה שהסכם בינלאומי עם אכיפה יכול לשנות מגמה גלובלית: הוא המקרה שבו זה עבד.
איך יודעים?
לוויינים מודדים את עובי שכבת האוזון מדי שנה מאז שנות השבעים, ותחנות קרקע מודדות את ריכוזי . שתי הסדרות מראות את אותה מגמה.
מה עדיין לא יודעים?
ההתאוששות איטית ותימשך עשרות שנים, כי לחומרים . גודל החור משתנה משנה לשנה גם בגלל מזג אוויר.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
איך גילו חור בשכבה שאי אפשר לראות?אוזון
כמה דקה באמת שכבת האוויר שמקיפה את כדור הארץ?אטמוספרה
האופק זוהר גם כשאין זוהר קוטבי. מי מדליק את האטמוספרה?אטמוספרה