אחרי אספרגוס לשתן יש ריח חריף. למה חלק מהאנשים לא מריחים כלום?

החוקרים הפרידו בין שתי שאלות שבדרך כלל מתבלבלות. בשיטה של בחירה כפויה בין שתי אפשרויות הם בדקו גם מי מייצר את החומרים בשתן וגם מי מסוגל להריח אותם. הם מצאו שיש אנשים שאינם מייצרים את החומר, ואחרים מייצרים אותו אך אינם מריחים אותו. את היעדר הייצור עדיין לא יודעים להסביר. את אנוסמיה ייחודית כן: היעדר התחושה נקשר לשינוי בנקודה בודדת בדנ״א בלבד, בתוך אשכול של חמישים גנים של קולטני ריח.

הריח עצמו הוא עניין של כימיה. גופרית שבתרכובות האספרגוס מגיעה לשתן כמולקולות נדיפות קטנות, ולכן מופיעה תוך פחות משעה ומזכירה כרוב מבושל. עד כאן אין מחלוקת.

המחלוקת היא על מי חווה את זה. עשרות שנים התנהל הוויכוח בין שתי טענות שנשמעות דומות אבל שונות לגמרי: יש אנשים שאינם מייצרים את החומר, או שכולם מייצרים ורק חלקנו מריחים. כל צד הביא מחקרים, ורובם בדקו רק אחד מן השניים.

הפתרון היה למדוד את שניהם בו זמנית, ובשיטה שאינה תלויה בביטחון של המשתתף. בבחירה כפויה הוצגו דגימות והמשתתפים נאלצו להכריע, מה שמפריד בין ״לא מריח״ לבין ״לא בטוח״. התוצאה: שתי התכונות קיימות, והן בלתי תלויות זו בזו. יש מי שאינו מייצר, ויש מי שמייצר ואינו מריח.

לצד השני הזה נמצא גם הסבר. שינוי בנקודה בודדת בדנ״א, בתוך אשכול של כחמישים גנים של קולטני ריח, נקשר ליכולת לזהות את הריח. את היעדר הייצור עדיין אין מי שיודע להסביר. וכמו תמיד בקשרים גנטיים, השינוי שנמצא יכול להיות האשם או רק שכן שלו.