איך נשברה מחיצת ארבע הדקות במייל?

ב־6 במאי 1954 השלים רוג׳ר בניסטר את המרחק ב־3 דקות ו־59.4 שניות באיפלי רואד, אוקספורד, בעזרת קצב מדויק ותמיכה של רצים נוספים. אחרי שהמחסום נפרץ, רצים אחרים ירדו מארבע דקות בתוך זמן קצר יחסית.

ארבע דקות למייל אינן מספר פיזיולוגי. הן מספר עגול, והעיגול הזה הוא שהפך אותן למחסום: במשך שנים נכתב שמדובר בגבול שהגוף האנושי אינו יכול לעבור.

ב־6 במאי 1954, על מסלול באיפלי רואד באוקספורד וברוח חזקה, רץ רוג׳ר בניסטר 3:59.4. הוא לא רץ לבד: שני רצי קצב הובילו אותו בקצב מתוכנן וחסמו את הרוח, ופרשו לקראת הסוף.

מה שקרה אחר כך הוא הראיה האמיתית לכך שהמחסום היה בראש. ג׳ון לנדי ירד מארבע דקות כעבור ארבעים ושישה ימים בלבד, ובתוך שנים ספורות הצטרפו אחרים. שום דבר פיזיולוגי לא השתנה בגוף האדם בשבועות האלה; מה שהשתנה הוא הידיעה שזה אפשרי, ושיש דרך מעשית לעשות זאת.

הסייג הוא שהסיפור מתאים לעצמו יותר מדי בקלות. בניסטר אמנם היה סטודנט לרפואה שהתאמן כשעה ביום, אבל באותן שנים השתפרו גם מסלולי הריצה, הנעליים ושיטות האימון, והרצים שירדו אחריו נהנו מכך. מרוץ אחד גם אינו מוכיח שבני אדם היו מסוגלים לכך תמיד: מסלול, רוח וקצב משנים תוצאה בשניות. המחסום הפסיכולוגי אמיתי, אבל הוא לא היה הגורם היחיד.