ברשתית העין יש נקודה שממנה יוצאים כל סיבי עצב הראייה בדרכם למוח, ובאזור הזה בדיוק אין תאים קולטי אור כלל. כלומר בשדה הראייה של כל עין יש חור ממשי. אז למה אנחנו לא מרגישים בו?
החור הזה גדול בהרבה ממה שמנחשים כשבודקים אותו במפורש. בחיי היום יום לא מרגישים בזה כי שתי העיניים מכסות זו על הפער של זו, והמוח גם משלים את התמונה החסרה על סמך הסביבה, בתהליך שנקרא .
הבעיה נובעת מבנייה. הרשתית שלנו בנויה הפוך: החיווט העצבי יושב לפני התאים הקולטים, ולכן כל הסיבים חייבים להתכנס לנקודה אחת ולנקב את הרשתית בדרכם החוצה אל המוח. באותה נקודה אין מקום לתאי מקל ולתאי חרוט.
התוצאה היא חור אמיתי בשדה הראייה של כל עין, והוא אינו זעיר: בשדה הראייה אפשר להעלים בתוכו כמה ירחים מלאים. ובכל זאת איננו מרגישים בו לעולם.
שתי סיבות לכך. הראשונה פשוטה, שכן שתי העיניים מכסות זו על הפער של זו, ומה שחסר לאחת נראה לשנייה. השנייה מעניינת יותר: גם בעין אחת בלבד לא נראה חור שחור, מפני שהמוח ממלא את האזור לפי מה שנמצא סביבו.
אפשר לחוות את זה בעצמכם: סוגרים עין אחת, מסתכלים בנקודה אחת על דף ומזיזים אותו לאט, ובשלב מסוים נקודה שנייה פשוט נעלמת. המסקנה חורגת מן העין, שכן מה שאנחנו חווים אינו מה שנקלט אלא מה שהמוח בנה מתוכו. המילוי עובד היטב על רקע אחיד, והוא עלול להטעות כשמשהו קטן וחשוב נמצא בדיוק שם.
wat. בנקודה שממנה יוצא עצב הראייה אין בכלל תאי קליטת אור, אבל המוח ממציא שם תמונה.
wat wat
זו דוגמה מוחשית לכך שהחוויה המודעת שלנו של המציאות היא כבר של המוח, לא העתקה ישירה של מה שהעיניים קולטות.
איך יודעים?
אפשר להדגים את בניסוי פשוט: סוגרים עין אחת ומזיזים דף עם שתי נקודות עד שהנקודה השנייה נעלמת מהראייה ההיקפית, בגלל שהיא נופלת בדיוק על הכתם העיוור, האזור היחיד ברשתית שאין בו .
מה עדיין לא יודעים?
המילוי הפרספטואלי עובד היטב לרקעים אחידים או צפויים, אבל יכול להטעות במצבים שבהם משהו קטן וחשוב נמצא בדיוק בנקודה העיוורת.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
האם אפשר ללמוד לכוון מבט אחרי שנים בלי ראייה?ראייה
לסרטן גמל שלמה 12 סוגי קולטני צבע. אז הוא רואה צבעים טוב מכם?ראייה
מה עושה המוח בלילה שהוא לא מספיק לעשות ביום?מוח