מה מגלות הידיים שמצוירות זו על גבי זו?

הצבע שסביב היד יוצר את הצורה שלה, סטנסיל הפוך. לצד הידיים מופיעים בעלי חיים וסצנות ציד. לפי תיעוד אונסק״ו, חלק מהציורים נוספו מעל ציורים קודמים. לכן הקיר אינו יצירה שנעשתה ברגע אחד, אלא מקום שחזרו לצייר בו לאורך אלפי שנים. שכבות הצבע עוזרות לחוקרים להבחין בין שלבים בתולדות האתר.

הדבר הראשון שמפתיע במערה הזאת הוא הכמות. לא ציור אחד או שניים אלא מאות טביעות ידיים, צפופות, לעיתים זו על גבי זו, לאורך קירות שלמים.

הטכניקה פשוטה והפוכה מן הצפוי: היד מונחת על הקיר, וצבע מרוסס סביבה, ככל הנראה מן הפה או דרך עצם חלולה. מה שנשאר מסומן הוא בדיוק מה שלא נצבע. אותה שיטה בדיוק מופיעה במערות בכל העולם, בלי קשר בין התרבויות.

מה שהופך את הקיר למסמך הוא החפיפה. ציורים חדשים נעשו מעל ישנים, ולכן מה שמתחת קדם למה שמעליו, בדיוק כמו שכבות בחפירה. כך אפשר לבנות רצף ולזהות הבדלים בסגנון ובצבע בין תקופות, בלי שום כתב.

הרצף הזה משתרע על אלפי שנים, כלומר אין כאן אמן אחד ואין רגע אחד אלא מקום שחזרו אליו דורות. ופרט קטן שמסגיר משהו: רוב הידיים שמאליות, מה שמרמז שהמרססים החזיקו את הצינור ביד ימין. למה עשו זאת בכלל נשאר פתוח, והצעות של סימון שייכות או טקס מעבר נשארות סבירות באותה מידה.