איך דג קטן עבר מבחן מראה שנחשב כמעט אנושי?

במחקר על דגי נקאי, פרטים שעברו חשיפה למראה הגיבו אחרת לתצלום שלהם מאשר לתצלומים של זרים, וגם לתמונות מורכבות ששילבו פנים וגוף. החוקרים הסיקו שהדגים משתמשים במידע על הפנים שלהם, ולא רק בהתאמה בין תנועה להשתקפות.

מבחן המראה שימש עשרות שנים כקו גבול: מצד אחד קופי אדם, פילים ודולפינים, ומן הצד השני כל השאר. לכן דג שעובר אותו הוא לא רק כותרת אלא בעיה מושגית.

הביקורת המתבקשת על התוצאה הראשונה הייתה שהדג אינו באמת מזהה את עצמו אלא רק את הסנכרון: משהו במראה זז בדיוק כשהוא זז, ומכאן הוא מסיק שאפשר לגעת בסימן על גופו. זו אינה תודעה אלא התאמה.

המחקר הזה נועד לחתוך את הטיעון בדיוק שם. במקום מראה הוצגו תצלומים דוממים, שבהם אין שום סנכרון: תצלום של הדג עצמו, של דג זר, ושילובים שבהם פני האחד מורכבים על גוף האחר.

התגובות היו שונות באופן שיטתי. הדגים תקפו תצלומים של זרים, ולא תקפו תצלום של עצמם, וגם לא תצלום שבו פניהם הורכבו על גוף זר. כלומר מה שקבע היה הפנים. אחרי סימון באזור הגרון הם גירדו את עצמם מול המראה, בדיוק כמצופה. והפרשנות נשארת שנויה במחלוקת: ייתכן שמדובר בהבחנה בין מוכר לזר, וזה אינו זהה למודעות עצמית כפי שאנחנו מבינים אותה.