למה המחברות של מארי קירי שמורות בקופסאות עופרת?

זיהום רדיואקטיבי שדבק בהם היה בעיקר רדיום־226, איזוטופ עם זמן מחצית חיים של כ־1,600 שנה. מאה שנה כמעט לא עשו לו כלום: רק אחוזים בודדים ממנו התפרקו. לכן המחברות שמורות היום בקופסאות עופרת בספרייה הלאומית בפריז, ומי שרוצה לעיין בהן חותם על טופס ויתור ולובש ציוד מגן.

התמונה מן הסככה הפריזאית ממחישה מה קרה שם. ארבע שנים של עבודה בלי אוורור, ובישול של שבעה טונות עפרת אורניום, בקדרות שערבבו במוט, כדי לבודד בסוף עשירית גרם של רדיום כלוריד.

החומר שדבק בידיים, בבגדים ובמחברות היה בעיקר רדיום־226, ולו זמן מחצית חיים של כ־1,600 שנה. המשמעות המעשית חדה: מאה שנה הן פחות מעשירית מן הזמן הזה, ולכן רק אחוזים בודדים מן החומר התפרקו מאז. הפנקסים היום כמעט באותה עוצמה שבה היו.

לכן הם שמורים בקופסאות מרופדות עופרת בספרייה הלאומית בפריז, ומי שמבקש לעיין בהם חותם על טופס ויתור ולובש ציוד מגן. זה גם מסביר למה לא מדובר בבעיה שתיפתר: בקצב הזה הם יישארו מזוהמים עוד אלפי שנים.

מה שקל לשכוח הוא שבזמן אמת איש לא ידע. הרדיום נמכר אז כמוצר בריאות, בצבע זוהר לשעונים ובמשחות, וקירי עבדה איתו בלי שום הגנה. היא מתה ב־1934 ממחלה שקושרה לחשיפה ממושכת. ולסיום דיוק: לא כל הפריטים מזוהמים באותה מידה, והסיכון תלוי במשך המגע ובאופן החשיפה, ולא רק בעצם הנוכחות.