הורים נוטים להפסיק להציע מזון אחרי כמה סירובים, בהנחה שהטעם כבר נקבע. כדי לבדוק, נבחר לכל ילד ירק שהוא לא אוהב, וקבוצה אחת קיבלה טעימה קטנה בכל יום בלי לדרוש מנה. כמה זמן לוקח לשנות דעה?
הורים נוטים להפסיק להציע מזון אחרי כמה סירובים, אבל העדפה בילדות אינה תמיד קבועה. במחקר נבחר לכל ילד ירק שהוא לא אוהב. קבוצת החשיפה הציעה טעימה קטנה בכל יום בלי לדרוש מנה מלאה, בעוד קבוצה אחרת קיבלה בלבד. לאחר 14 ימים הילדים דירגו את הירק גבוה יותר ואכלו ממנו יותר.
הורה שמציע ירק ונתקל בסירוב שלוש פעמים מסיק בדרך כלל שהילד אינו אוהב אותו. ברוב המקרים זו מסקנה מוקדמת מדי, מפני שהיא נעצרת לפני שהתהליך שמשנה טעם מתחיל.
הסירוב עצמו צפוי בגיל הזה. יש לו שם, , והוא מגיע לשיא בין שנתיים לשש; ילד שהתחיל ללכת ונוגס בכל דבר זקוק לברירת מחדל חשדנית. זה מנגנון הישרדותי וחולף, לא דעה על הירק.
במחקר נבחר לכל ילד ירק שהוא אינו אוהב. קבוצה אחת הציעה טעימה קטנה בכל יום בלי לדרוש מנה, וקבוצה אחרת קיבלה מידע תזונתי בלבד. אחרי ארבעה עשר ימים, הילדים שנחשפו שוב ושוב דירגו את הירק גבוה יותר ואכלו ממנו יותר, והמידע לבדו עשה פחות.
שני סייגים. ודיווחו בעצמם שביצעו את החשיפות, ושתי העובדות האלה מטות לכיוון של הגזמת האפקט. והחשוב מעשית: מה שנבדק הוא הצעה בלי דרישה. לחץ לאכול, מיקוח או ענישה פועלים בכיוון ההפוך ומקשרים את המזון לחוויה לא נעימה, וכל התועלת שנמדדה כאן נשענת על כך שהטעימה נשארה וולונטרית.
wat. מה שעובד הוא טעימה קטנה שחוזרת ארבעה עשר יום. לא שכנוע, לא הרצאה, ולא דרישה לסיים את הצלחת.
wat wat
המחקר מציע שסירוב מוקדם הוא לעיתים נקודת התחלה ללמידת טעם, ולא פסק דין על מה שהילד לעולם לא יאכל.
איך יודעים?
156 הורים לילדים בני שנתיים עד שש חולקו באקראי לחשיפה יומית, מידע תזונתי או ביקורת, עם מבחני טעימה לפני ואחרי.
מה עדיין לא יודעים?
ההורים התנדבו למחקר ודיווחו על ביצוע החשיפות בבית. לא כל ילד או ירק יגיבו באותה צורה, וכפייה עלולה להזיק.
למדתם משהו?