ניצוד עד להכחדה מוחלטת בטבע, והפרט האחרון בטבע מת בהרי הקווקז ב־1927. מה שנשאר היה חמישים וארבעה פרטים בשבי, בגני חיות ברחבי אירופה, כלומר . מה אפשר לבנות מזה?
הביזון האירופי הוא קרוב המשפחה של הביזון האמריקאי, ו־54 הפרטים ששרדו היו מפוזרים בגני חיות. תוכניות רבייה מבוקרות אפשרו לשקם את האוכלוסייה בהדרגה, וב־1954 בוצעה ראשונה, כשביזון שוחרר ביער ביאלוביז׳ה בפולין. בעשור האחרון לבדו זינקה אוכלוסיית הביזונים החופשיים מכ־2,500 לכ־7,000 פרטים, עם אוכלוסיות חדשות שהוקמו ברומניה, בבולגריה, בהולנד ובספרד.
המספר שממנו הכול מתחיל הוא חמישים וארבעה. זה כל מה שנשאר מן המין בעולם בתחילת המאה העשרים, כולם בגני חיות, אחרי שהפרט האחרון בטבע נורה בהרי הקווקז ב־1927.
השיקום לא היה שחרור אלא ניהול. נדרש רישום יוחסין קפדני של כל פרט, ובחירת הזדווגויות שממזערות קרבת משפחה, במשך עשורים. רק אחרי שהאוכלוסייה בשבי התייצבה אפשר היה לחשוב על יציאה החוצה.
השחרור הראשון נעשה ב־1954 ביער ביאלוביז׳ה בפולין. מאז התהליך האיץ מאוד: בעשור האחרון לבדו עלה מספר הפרטים החופשיים מכ־2,500 לכ־7,000, עם אוכלוסיות חדשות ברומניה, בבולגריה, בהולנד ובספרד.
זהו אחד מסיפורי ההצלחה הבולטים בשימור, ולצדו חוב שלא ייפרע. כל האוכלוסייה של היום מוצאה מאותם עשרות פרטים, ולמעשה ממספר קטן עוד יותר שהתרבו בפועל, ולכן המגוון הגנטי דל ואוכלוסייה כזאת פגיעה למחלה אחת. הניהול הגנטי נמשך גם כיום.
wat. כל ביזון אירופי חופשי שקיים היום מוצאו מקבוצה של 54 פרטים בלבד ששרדו בגני חיות.
wat wat
זהו אחד מסיפורי ההצלחה הבולטים בשימור מינים גדולים באירופה, ומדגים שגם מין שנכחד לחלוטין מהטבע יכול לחזור בתנאים הנכונים.
איך יודעים?
ארגוני שימור עוקבים אחרי כל פרט ביזון משוחרר באמצעות סימון ומעקב שנתי, ומרכזים את הנתונים למאגר אוכלוסייה כלל אירופי.
מה עדיין לא יודעים?
כל האוכלוסייה הנוכחית מוצאת מ־54 פרטים בלבד, מה שיוצר משמעותי ומעלה חשש מפגיעות עתידית למחלות בגלל מגוון גנטי מצומצם.
למדתם משהו?