למה מנגינה מלפני הלידה משנה את תגובת התינוק אחריה?

בשבועות האחרונים להיריון השמיעו החוקרים מנגינת פסנתר יורדת פעמיים ביום לקבוצה אחת. שישה שבועות אחר כך, כשהתינוקות ישנו בשקט, הושמעה להם אותה מנגינה וגם מנגינה בעלת כיוון צלילים הפוך. אצל 25 התינוקות שנחשפו קודם למנגינה נרשמה האטת דופק גדולה יותר אליה מאשר למנגינה האחרת או לתגובות של 25 תינוקות שלא נחשפו. המדידה מצביעה על זיכרון שמיעתי, לא על כך שהתינוקות ״אהבו״ את המנגינה.

בחודשי ההיריון האחרונים שמיעה כבר מאפשרת לעובר לקלוט קולות. כדי לבדוק אם צליל חוזר מותיר עקבות לאורך זמן, הושמעה לקבוצת עוברים מנגינת פסנתר יורדת במשך שלושה שבועות.

כשנבדקו כחודש לאחר הלידה, תגובת הדופק שלהם למנגינה המוכרת הייתה חזקה יותר מתגובתם למנגינה בעלת כיוון הפוך ומתגובת תינוקות שלא נחשפו. זהו סימן לזיכרון שמיעתי שנמשך שבועות, לא עדות שהתינוק מסוגל לספר על המנגינה או על חוויה מלפני הלידה.

כדי שהממצא יהיה בעל משמעות, הניסוי היה חייב לשלוט בשני דברים: במה שנשמע לפני הלידה ובמה שנמדד אחריה. חשיפה טרום לידתית ניתנה בצורה מדודה, אותה מנגינה יורדת פעמיים ביום בשלושת השבועות האחרונים של ההיריון, וכך ידוע בדיוק מה העובר שמע וכמה פעמים.

הבקרה החכמה נמצאת בצד השני. שישה שבועות אחרי הלידה הושמעו לתינוקות שתי מנגינות שזהות כמעט לגמרי בכל פרמטר, ונבדלות רק ב מתאר מנגינה: אחת יורדת ואחת עולה, היפוך מדויק. המדידה נעשתה ב שינה שקטה ובחנה תגובה לבבית, ונמצא הבדל בין קבוצת החשופים לקבוצת הביקורת בת עשרים וחמישה תינוקות כל אחת. מה שהניסוי אינו מראה הוא שהתינוק זוכר מנגינה במובן שבו מבוגר זוכר, אלא רק שנשאר עקב של ההיכרות שישה שבועות אחרי.