מה עצר את האור בסיב האופטי במשך שנים?

הוא טען שזכוכית טהורה בהרבה יכולה להעביר אותות לאורך קילומטרים. זו מערכת ולא רכיב: יצרנים פיתחו סיבי סיליקה נקיים, ולייזרים שלחו דרכם פעימות אור. כיום כבלים אופטיים נושאים כמויות עצומות של מידע ביבשה ומתחת לים.

הרעיון להעביר אור בזכוכית לא היה חדש, והוא נתקל בקיר. הסיבים שהיו קיימים איבדו כל כך הרבה אור, שאחרי מטרים ספורים לא נשאר דבר. ההנחה המקובלת הייתה שזו תכונה של זכוכית, ולכן תקשורת אופטית למרחק נראתה בלתי אפשרית.

מה שקאו עשה אינו המצאה אלא אבחנה. הוא פירק את ההפסד למרכיביו ושאל מה בדיוק בולע את האור, והתשובה הייתה יוני מתכת בכמויות זעירות, בעיקר ברזל ונחושת, שנותרו מתהליך הייצור.

ההבדל בין שתי התשובות עצום. אם הזכוכית עצמה בולעת, אין מה לעשות. אם מדובר בזיהומים, זו בעיה של זיקוק, והיא נפתרת. קאו אף נקב ביעד מספרי, והתעשייה עברה אותו בהמשך בהפרש גדול.

מה שנוצר בסוף שקוף בצורה שקשה לתפוס: קילומטר של הזכוכית הזאת שקוף בערך כמו שמשת חלון. מכאן נסללה הדרך לכבלים שמחברים יבשות ולאינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו. וחשוב לזכור שהסיב לבדו אינו מעביר מידע: נדרשים גם לייזרים, גלאים, מגברים ומחברים מדויקים.