יונק יכול לקבל חמצן דרך המעי?

אחד מהם הוא הלוּץ. החוקרים יצרו אי־ספיקה נשימתית בעכברים ובחזירים, וניסו שתי שיטות: חמצן בגז שמוחדר לחלחולת, או פרפלואורוקרבון, נוזל עשיר בחמצן, שמוחדר כמו חוקן. שתיהן העלו את רמת החמצן בדם, שיפרו התנהגות ושיפרו הישרדות. בבדיקות בטיחות בחולדות הטיפול בנוזל נסבל וניתן לחזור עליו בלי סיבוכים מרכזיים.

הרעיון נשמע מוזר עד שמסתכלים על הביולוגיה. כמה דגי מים מתוקים, ובראשם הלוץ, שורדים במים דלי חמצן בכך שהם בולעים אוויר וסופגים אותו דרך המעי. המעי שלהם דק ומלא כלי דם, כלומר בנוי בדיוק כמו משטח החלפת גזים.

אצל יונקים המעי אינו בנוי כך, ולכן השאלה הייתה שנויה במחלוקת. החוקרים יצרו אי־ספיקה נשימתית בעכברים ובחזירים ואז ניסו שתי גרסאות: החדרת חמצן בגז לחלחולת, או החדרת נוזל שנושא חמצן בריכוז גבוה, כמו חוקן.

שתי השיטות העלו את רמת החמצן בדם, שיפרו את התנהגות החיות ושיפרו את ההישרדות. גרסת הגז דרשה שפשוף של רירית המעי כדי לעבוד היטב, ולכן גרסת הנוזל היא המבטיחה יותר: היא עבדה בלי פגיעה, ובבדיקות בטיחות בחולדות היא נסבלה וניתנה לחזרה.

הפער שנשאר גדול. כל התוצאות הן מבעלי חיים, ולא נבדקו לא בטיחות ולא יעילות בבני אדם. מה שהופך את הכיוון למעניין הוא שהחומר שבו השתמשו כבר מוכר ברפואה, כלומר המרחק לניסוי בבני אדם קצר מן הרגיל.