בחגיגות מתקיימים זה לצד זה טקס מתון וטקס קשה שכולל ניקוב הגוף ונשיאת משאות. בסוף הפעילות קיבלו המשתתפים כסף והחליטו בעצמם כמה לתרום למקדש, וגם נשאלו. מה הבדיל בין הקבוצות?
משתתפי הטקס הקשה והצופים בו תרמו בממוצע יותר מן הקבוצה המתונה. הממצא מעניין במיוחד משום שגם מי שרק צפה בכאב הראה דפוס דומה, אולי דרך הזדהות וחיבור קבוצתי.
טקסים תובעניים קיימים כמעט בכל תרבות, והשאלה למה נשענת על רעיון מחקר הדת שנקרא : כל אחד יכול לומר שהוא מחויב, ורק מי שמחויב באמת ישלם בכאב.
חגיגות תאיפוסם במאוריציוס אפשרו לבדוק זאת, מפני שמתקיימות בהן שתי רמות של אותו טקס: גרסה מתונה של תפילה ושירה, וגרסה קשה שכוללת ניקוב הגוף ונשיאת משאות. בסוף הפעילות קיבלו המשתתפים כסף והחליטו כמה לתרום למקדש.
מבצעי הטקס הקשה תרמו בממוצע 133 רופי לעומת 81 בטקס המתון. הממצא המפתיע היה בקבוצה השלישית: מי שרק צפו בטקס הקשה תרמו הכי הרבה, 161. אם הכאב היה הגורם, הם לא היו אמורים להיבדל כלל.
הסייג מכריע וכדאי להחזיק אותו לצד הממצא. איש לא הוקצה באקראי, ולכן סביר מאוד שמי שבוחר בטקס הכואב מחויב לקהילה יותר מלכתחילה, ואז הנדיבות אינה תוצאה אלא סימן לאותה מחויבות. בטקס דתי אמיתי אין דרך אתית להגריל, וזה המחיר של מחקר שדה. נוסף לכך תרומה אחת מיד אחרי אירוע רגשי אינה מודדת נדיבות מתמשכת.
wat. אחרי הטקס הקשה גם המבצעים וגם הצופים תרמו יותר, אך הבחירה להשתתף מונעת מסקנה סיבתית מלאה.
wat wat
המחקר מציע שטקס יקר ומאתגר עשוי להפוך מחויבות מופשטת לקהילה להתנהגות נדיבה שאפשר למדוד מיד לאחר האירוע.
איך יודעים?
במחקר שדה השתתפו 86 בני אדם בשלוש קבוצות. התרומה הממוצעת הייתה כ-81 רופי בטקס המתון, 133 אצל מבצעי הטקס הקשה ו-161 אצל צופיו.
מה עדיין לא יודעים?
המשתתפים , ולכן אנשים שבחרו בטקס הקשה עשויים להיות שונים מראש. תרומה אחת אינה מוכיחה נדיבות כללית ומתמשכת.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
איך מטבח אחד מאכיל עשרות אלפי אנשים בלי כרטיס כניסה?קהילה
מה קרה לדופק של הצופים בטקס הליכה על גחלים?קהילה
האם צעידה באותו קצב גורמת לנו לשתף פעולה?טקסים