איך בני השרפה מתפקדים בגובה שבו לאחרים נגמר האוויר?

הם לקחו דגימות שריר מבני השרפה ומאנשים שחיים במישור, לפני העלייה ובמהלכה, עד מחנה הבסיס של האוורסט בגובה 5,300 מטר. אצל בני השרפה השריר הפיק יותר אנרגיה מכל מולקולת חמצן, ושמר טוב יותר על מאזן האנרגיה ועל ההגנה שלו מפני נזק.

כשמדובר בהסתגלות לגובה, המבט הטבעי הוא על ההובלה: יותר תאי דם אדומים, יותר המוגלובין, יותר נימים. זה בדיוק מה שעושה מטפס שמבלה שבועות בהסתגלות, וזה גם מה שקורה לתושבי האנדים. דם סמיך יותר, לעומת זאת, גובה מחיר של לב ושל קרישה.

המחקר הזה הסתכל על הצד השני של המשוואה, על מה שהשריר עושה עם החמצן שהגיע. כדי לעשות זאת לקחו ביופסיות שריר משרפים ומתושבי מישור, לפני העלייה ובמהלכה, עד מחנה הבסיס של האוורסט.

התמונה שהתקבלה אצל השרפים היא של מנוע מכויל אחרת. פחות שריפת חומצות שומן, שהיא דרך שדורשת יותר חמצן ליחידת אנרגיה, ויותר הישענות על פחמימה שמשתלמת יותר בתנאי מחסור. משק האנרגיה בשריר נשמר טוב יותר לאורך העלייה, וההגנה מפני עקה חמצונית היתה יעילה יותר. תושבי המישור, לעומתם, נשחקו.

זו גם הסיבה שרופאים מסתכלים לכאן. חולה בטיפול נמרץ מתמודד עם אותה בעיה בדיוק, רקמה שאינה מקבלת די חמצן, ואוכלוסייה שהתאימה את עצמה לכך במשך דורות היא מקור רעיונות. הזהירות המתבקשת היא שמדובר בקבוצות קטנות ובעלייה אחת, ושהמחקר מזהה הבדלים אבל אינו מכריע מה מהם סיבה ומה תוצאה.