למה אותה כמות לימוד נקלטת טוב יותר כשמפזרים אותה?

אבינגהאוס פרסם את הממצא ב־1885: כאשר פיזר את החזרות על פני כמה ימים, הגיע לאותה רמת שליטה עם פחות עבודה כוללת מאשר כשדחס את הכול לישיבה אחת. ההסבר המקובל היום הוא שכל אחזור חוזר מהזיכרון, אחרי שהחומר כבר קצת נשכח, מפעיל סבב נוסף של גיבוש שמחזק את העקבה במוח. דחיסה לילה לפני המבחן מדלגת על הסבבים האלה.

מה שהופך את הממצא הזה לחזק הוא שהוא אינו על כמות. אותן שעות לימוד בדיוק, אותו חומר, ואפילו אותו מספר חזרות, מניבים תוצאה טובה יותר כשהם מפוזרים על פני ימים במקום דחוסים לישיבה אחת.

אבינגהאוס גילה את זה על עצמו, בשיטה שהיום נראית מוזרה: הוא שינן רצפים של הברות חסרות משמעות, וספר כמה חזרות דרושות כדי לזכור אותן. כשפיזר את החזרות, הגיע לאותה שליטה בפחות עבודה כוללת.

ההסבר המקובל היום קשור לשכחה ולא ללמידה. בין חזרה לחזרה החומר נשחק מעט, ולכן הפעם הבאה אינה קריאה אלא שליפה שדורשת מאמץ. כל שליפה כזאת מפעילה סבב גיבוש נוסף ומחזקת את העקבה, ושינה בין הסבבים תורמת גם היא. דחיסה ללילה אחד מדלגת על כל הסבבים.

זה אחד הממצאים המשוכפלים ביותר בפסיכולוגיה, והוא הבסיס לאפליקציות החזרה המרווחת. וצריך לומר את האמת על דחיסה: לפני מבחן שקורה מחר היא באמת עשויה להניב ציון סביר. מה שהיא לא תעשה הוא להשאיר משהו בראש כעבור חודש.