מה עשרים דקות של משחק מחשב בחדר מיון עושות לזיכרון של תאונה?

המשחק דורש עומס חזותי־מרחבי גבוה. קבוצת ההשוואה מילאה יומן פעילות באותו משך זמן. בשבוע שלאחר מכן דיווחו המשחקים על פחות הבזקים פולשניים בלבד, וקצב ההיעלמות שלהם היה מהיר יותר. הרעיון הוא שהמשחק תופס בדיוק את המשאבים החזותיים שהמוח צריך כדי לצרוב את התמונות.

הרעיון נשען על מגבלה של המוח ולא על תרופה. כשאתם מדמיינים תמונה וגם מסובבים צורות במרחב באותו רגע, שתי הפעולות מתחרות על אותה מערכת חזותית־מרחבית, ואחת מהן מפסידה. זה מוכר מן המעבדה כבר עשורים, בגרסה פשוטה של סרט מטריד ומשחק אחריו.

המעבר משם לחדר מיון דורש עיתוי. זיכרון טראומטי אינו נצרב ברגע האירוע אלא מתקבע בשעות שאחריו, ובזמן הזה הוא עדיין ניתן להפרעה. לכן התנאי היה חלון של שש שעות מן התאונה, בתוך בית החולים, לפני שהאדם בכלל הגיע הביתה.

הפרוטוקול עצמו קצר ומוזר בפשטותו: תזכורת קצרה לאירוע כדי להפעיל מחדש את הזיכרון הטרי, ואז כעשרים דקות של טטריס. קבוצת ההשוואה מילאה יומן פעילות באותו משך זמן בדיוק, כדי שההבדל לא יהיה ״עשו משהו״ מול ״לא עשו כלום״. אחר כך שבוע של יומן יומי, שבו כל אחד מסמן כל הבזק פולשני שקפץ לו.

בשבוע הזה היו למשחקים פחות הבזקים, והם גם דעכו מהר יותר. אבל צריך לקרוא את הכותרת הקטנה: זו הוכחת היתכנות, ההבדל נמצא במדד הזה ולא בכל מדדי התסמינים, ולאחר חודש הוא לא נמצא. מה שהמחקר באמת מציע הוא כיוון חדש, התערבות זולה שאפשר לתת במקום שבו אין כיום כמעט מה להציע.