בשנות העשרים צבעו נשים בבתי חרושת אמריקאיים מחוגי שעונים , כדי שיזהרו בחושך. כדי לחדד את קצה המכחול הן הונחו ליישר אותו בין השפתיים, שוב ושוב. מה זה עשה להן?
כך הן בלעו כמויות קטנות שוב ושוב. הגוף מתייחס לרדיום ומשקע אותו בעצמות, שם הוא ממשיך להקרין. התוצאה הייתה נזק חמור לעצמות ולשיניים, ומאוחר יותר גם גידולים.
בשנות העשרים של המאה הקודמת צבעו נשים בבתי חרושת אמריקאיים מחוגי שעונים בצבע שמכיל רדיום, כדי שיזהרו בחושך. הזוהר נחשב אז קסם, לא אזהרה: את היסוד מכרו במשחות ובמי שתייה.
כדי לחדד את קצה המכחול הן הונחו ליישר אותו בין השפתיים. כך נבלעו כמויות קטנות שוב ושוב, ואיש לא ראה בכך בעיה, מפני שהסכנה לא הייתה ידועה.
בגוף הרדיום מתנהג כמו סידן. מערכות ההובלה מזהות יסודות לפי התנהגות כימית ולא לפי זהות, ולכן הוא נכנס לעצם כתחליף ונשאר שם עשרות שנים, מקרין מבפנים רקמה סמוכה. התוצאה הייתה נזק חמור לעצמות ולשיניים, ומאוחר יותר גם גידולים.
קבוצת העובדות נמצאת כבר עשרות שנים, ובו נמדדו כמויות הרדיום שנותרו בגוף מול התחלואה בפועל. מגבולות החשיפה שנקבעו כך נגזרים עד היום כללי בטיחות לעובדים , והידע הזה הושג במחיר של אנשים שלא ידעו למה הם נחשפים. רמות החשיפה כאן היו גבוהות מאוד, והסקה מהן למנות נמוכות דורשת הנחות על צורת העקומה.
wat. הגוף מתייחס לרדיום כאילו היה סידן ומשקע אותו בעצמות. לכן מה שנבלע מקצה מכחול נשאר שם והמשיך להקרין.
wat wat
מגבולות החשיפה שנקבעו מהמעקב הזה נגזרים עד היום כללי בטיחות לעובדים בקרינה. הידע הזה הושג במחיר של אנשים שלא ידעו למה הם נחשפים.
איך יודעים?
קבוצת העובדות נמצאת במעקב רפואי מתועד כבר עשרות שנים, ובו נמדדו כמויות הרדיום שנותרו בגוף מול התחלואה בפועל. זהו אחד ממאגרי הנתונים הגדולים בעולם על .
מה עדיין לא יודעים?
רמות החשיפה כאן היו גבוהות מאוד. הסקת מסקנות מהן לגבי מנות נמוכות דורשת הנחות על צורת העקומה, וזו עדיין שאלה פתוחה.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
כלבים חיים באזור האסון בצ׳רנוביל. מה הגנטיקה שלהם מגלה?קרינה
מה ראתה אשתו של רנטגן בצילום הראשון בהיסטוריה?היסטוריה של המדע
איך הגיע התצלום שחשף את מבנה הדנ״א לידיים של ווטסון?היסטוריה של המדע