לפי המוכרת מלימודי הטבע, מתוק נטעם בקצה הלשון, מר מאחור וחמוץ בצדדים. למפה הזו יש מקור אמיתי: עבודת דוקטורט מ־1901 שמדדה בין אזורים. מה בדיוק נכתב שם?
הניג עצמו הסיק שכל אזור מזהה את כל הטעמים, וההבדלים שמצא היו בסף הרגישות בלבד. בשנות הארבעים סקר הפסיכולוג אדווין בורינג מהרווארד את הממצאים על בסיס תרגום גרוע מגרמנית, ופתח : הוא יצר גרפים שהגזימו את ההבדלים הזעירים האלה עד שנראו כאזורים נפרדים. בפועל כל , בכל מקום בלשון, מזהה את כל חמשת הטעמים.
מה שמעניין כאן אינו רק שהמפה שגויה, אלא שהמחקר שממנו היא נולדה לא טען אותה מעולם.
דויד הניג מדד ב־1901 את סף הרגישות לטעמים באזורים שונים בלשון, ומצא הבדלים קטנים: באזור מסוים נדרש ריכוז מעט נמוך יותר כדי להרגיש מר. המסקנה שלו הייתה שכל אזור מזהה את כל הטעמים, רק בסף שונה במקצת.
המרחק מכאן למפה נוצר בהעברה. בשנות הארבעים סיכם הפסיכולוג אדווין בורינג את הממצאים על בסיס תרגום גרוע מגרמנית, והגרפים שיצר הציגו את ההפרשים הזעירים כך שנראו כמו אזורים נפרדים. משם זה נכנס לספרי לימוד והועתק עשרות שנים.
ההפרכה הסופית הגיעה מן הביולוגיה: לכל חמשת הטעמים מפוזרים בכל אזורי הלשון שיש בהם בלוטות טעם. וההגינות מחייבת לשמור על מה שכן נכון, שכן ההבדלים הזעירים בסף שהניג מדד אמיתיים. מה שאינו נכון הוא ההצגה שלהם כחלוקת תפקידים.
wat. הניג עצמו הסיק שכל אזור בלשון מזהה את כל הטעמים. הגרף שצייר מישהו אחר אמר משהו אחר.
wat wat
זו דוגמה טובה לאיך טעות בהעברת מידע, ולא במחקר עצמו, יכולה להשתרש בספרי לימוד לאורך עשרות שנים.
איך יודעים?
מחקר מודרני על קולטני טעם הראה ישירות שקולטנים לכל חמשת הטעמים מפוזרים בכל אזורי הלשון שיש בהם בלוטות טעם.
מה עדיין לא יודעים?
ההבדלים הזעירים בסף הרגישות בין אזורים שהניג מדד כן קיימים. מה שלא נכון הוא ההצגה שלהם כאזורים ייעודיים ונפרדים.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
אמרו לכם שאתם לומדים חזותיים, כלומר שיש לכם סגנון למידה מועדף. האם צריך ללמד אתכם רק בתמונות?חינוך
למה חתול מתעלם מגלידה?טעם
תמנון טועם במגע. איך הזרוע שלו יודעת מה היא נוגעת בו?טעם