מה קורה לחיידקים שבתוך תולעת ים כשהיא מתה?

תולעי צינור ליד נביעות חמות תלויות בחיידקים שותפים שחיים בתוכן ומייצרים להן חומרי מזון. כשהתולעת מתה, נדמה שהשותפות נגמרת גם עבור החיידקים. בניסוי הודגם שחיידקים אלה מסוגלים לצאת מן הגוף ולהצטרף לאוכלוסייה החופשית בסביבה. בתנאים המדמים את סביבת הנביעה הם שרדו והתרבו טוב יותר. הממצא מסביר דרך אפשרית להפצת השותפים בין מארחים, אך אינו מוכיח שכל חיידק עובר כך לתולעת חדשה בטבע.

במעיינות חמים בים העמוק מתקיימות תולעים גדולות הודות לחיידקים פנימיים. שאלת ההפצה של החיידקים בין דורות ומארחים הייתה פתוחה.

המחקר הראה שעם מות התולעת החיידקים אינם נעלמים מיד: הם יכולים לצאת ולהישאר חיים. זו חוליה אפשרית במסלול ההדבקה של תולעים חדשות, אך לא מעקב ישיר אחר המסלול כולו.

השותפות הזאת קיצונית במיוחד: התולעת חסרה פה ומעי לגמרי, וכל מזונה מגיע מ חיידקים מחמצני גופרית שחיים בתוך גופה. מכיוון שהרכישה היא ב העברה אופקית, כל זחל מתיישב ריק ונדרש לקלוט אותם מן המים מחדש.

זה מייצר חידה: אם בכל דור נשאבים חיידקים מן הסביבה, מה ממלא את המאגר החופשי. התשובה שנמצאה היא ש מעגל הדבקה ושחרור נסגר במוות: כשהמאכסן מת, החיידקים משתחררים חיים ובני קיימא בחזרה למים. התחדשות אחרי התפרצות געשית סיפקה תצפית משלימה על הקצב שבו אזור ריק מתאכלס מחדש, ויחד הם מסבירים כיצד השותפות נשארת יציבה לאורך דורות.