ואסה טבעה בנמל שטוקהולם ב־1628, בהפלגת הבכורה שלה, ונשלפה כמעט שלמה אחרי 333 שנה. המים הקרים והמליחים שימרו את העץ טוב מכל מחסן, הספינה יובשה, טופלה והוצגה במוזיאון משלה. ואז, אחרי שנים באולם ממוזג, הופיעו על הקורות כתמי מלח והחומציות זינקה. מה קורה לעץ?
סקרנות נחשבת. הנה התשובה.
בבוץ של קרקעית הנמל כמעט אין חמצן, וגז מימן גופרי שנוצר שם חלחל אל תוך העץ ושקע בו כגופרית. כל עוד הספינה הייתה מתחת למים זה לא הזיק לה. הברזל שמזרז היום את מגיע משני מקורות: הברגים המקוריים שהתכלו לגמרי, וגם ברגים שהוכנסו אחרי ההעלאה, כלומר חלק מן הבעיה נוצר בשלב ההצלה.
בתוך הקורות הצטבר גופרית בצורתה היסודית, בין 0.2 ל־4 אחוזים ממשקל העץ, ולצידה תרכובות גופרית ביניים. כל עוד הספינה שכבה במים דלי חמצן זה לא הזיק. באוויר הגופרית מתחמצנת והופכת , שמפרקת את הצלולוזה. ההערכה במאמר היא שכמות הגופרית שבעץ יכולה לייצר עד 5,000 קילוגרם של חומצה גופרתית אם תתחמצן כולה.
ההצלה עצמה הייתה הישג. ואסה שקעה במים רדודים יחסית, ובקרקעית הבלטית אין את התולעת הימית שאוכלת עץ בים התיכון ובאוקיינוס, ולכן הגוף נשאר כמעט שלם. ב־1961 הועלתה הספינה, ואחריה שנים של טיפול: החלפה איטית של המים שבעץ בשעווה מסיסה, שמחזיקה את דפנות התאים במקומן במקום המים שנשטפו.
הבעיה הופיעה הרבה אחר כך. על משטחי עץ רבים נוצרו כתמי מלח לבנים, והחומציות המקומית עלתה לרמות שמסוכנות לצלולוזה. שאלה פשוטה הפכה לדחופה: האם מדובר בתופעת שטח, שאפשר לנקות, או בסימן למשהו שמתרחש בעומק הקורה.
התשובה דרשה למדוד לא כמות אלא מצב. שיטות שמזהות מצב חמצון הראו שבתוך העץ יש גופרית יסודית, בין 0.2 ל־4 אחוזים מן המשקל, ולצידה תרכובות בדרגות ביניים. כלומר רוב הגופרית עדיין לא הפכה לחומצה, והמלח שעל פני השטח הוא רק החלק שכבר הספיק להתחמצן.
המקור הוא התקופה שבה הספינה הייתה בטוחה. בבוץ דל החמצן של הנמל נוצר , הוא חלחל לתוך העץ הרווי ושקע בו. כל עוד לא היה חמצן, שום דבר לא קרה. ברגע שהספינה עלתה לאוויר התחילה , ואת הקצב מזרז ברזל שהשתחרר מן הברגים: גם המקוריים, שהתכלו לחלוטין, וגם כאלה שהוכנסו דווקא כחלק מן ההצלה.
מכאן נגזרה מסקנה מעשית שמחייבת מחדש את כל התחום. הטיפול אינו יכול להסתכם בייצוב מכני ובייבוש, אלא חייב לכלול הוצאה של תרכובות גופרית וברזל לפני שהחפץ נחשף לאוויר לאורך זמן. מה שנראה כמו הצלה מוצלחת יכול להיות התחלה של שעון מתקתק.
wat. גופרית שחלחלה לקורות ואסה בזמן שהייתה בקרקעית הנמל מתחמצנת באוויר לחומצה גופרתית, ומפרקת את הספינה מבפנים.
wat wat
ההנחה בשימור הייתה שהאויב הוא ריקבון, ושייבוש ומיזוג פותרים אותו. כאן התברר שהחפץ נושא בתוכו מטען כימי שנצבר דווקא בזמן שהוא היה בטוח, ושהחשיפה לאוויר היא שמפעילה אותו. זה שינה את סדר העדיפויות בטיפול בעץ ארכאולוגי רטוב בכל העולם.
איך יודעים?
דגימות מקורות אלון של הספינה נבדקו בשיטות ספקטרוסקופיות שמזהות לא רק כמה גופרית יש אלא גם באיזה מצב חמצון היא נמצאת, וזה ההבדל שמאפשר להבחין בין מלח שכבר נוצר לבין מאגר שעוד מחכה. פורסם ב־Nature ב־2002.
מה עדיין לא יודעים?
המספר הגדול הוא תקרה תיאורטית, לא תחזית: הוא מתאר מה היה קורה אילו כל הגופרית שבעץ הייתה מתחמצנת במלואה, וזה אינו מה שקורה בפועל. קצב החמצון תלוי בלחות, בטמפרטורה ובזמינות הברזל, ולכן הוא משתנה מאזור לאזור בתוך אותה ספינה.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
מה באמת הורס את "הצעקה" של מונק, ומה חשבו בטעות?שימור
איך ניסוי צבע בברלין יצר כחול שאמנים לא הכירו קודם?כימיה
למה הצהוב של ואן גוך הופך לחום ואי אפשר להחזיר אותו?שימור