איך חומר מתוק הפך לשיטפון קטלני בבוסטון?

בשכונת נורת׳ אנד בבוסטון עמד מכל גבוה של מולסה תעשייתית. תושבים הבחינו בנזילות עוד לפני ינואר 1919, אך המכל נשאר בשימוש. כשהדפנות קרסו, נפח עצום של נוזל כבד זרם ברחובות, פגע בבניינים וברכבת עילית והקשה על החילוץ. לפי ארכיון העיר, 21 בני אדם נהרגו וכ־150 נפצעו. חקירה מאוחרת הצביעה על בעיות בבניית המכל ובפיקוח עליו. זה אינו סיפור משעשע על חומר דביק, אלא אסון תעשייתי שניתן היה למנוע.

המכל שנבנה כמה שנים קודם לכן כבר עורר תלונות על נזילות. הכשל שלו שחרר בבת אחת כמות אדירה של מולסה לרחוב פעיל.

ארכיון העיר מתאר את הנפגעים, ההרס והמאמץ לנקות את האזור. המקרה נעשה דוגמה לכישלון הנדסי ולחשיבות בדיקה ואחריות על מתקני אחסון.

מה שהופך את האירוע הזה ללקח הנדסי ולא לאנקדוטה הוא ש בנייה ללא בדיקה הייתה ידועה מראש. המכל דלף עוד לפני הקריסה, והתלונות על כך טופלו בהסתרה ולא בתיקון.

הפיזיקה הסבירה את היקף הנזק. מולסה היא נוזל כבד, צפוף בהרבה ממים, ולכן גל ממנה מפעיל כוח גדול בהרבה מגל מים באותו גובה. בנוסף פעלה כאן צמיגות תלוית טמפרטורה: הנוזל היה חם בתחילה ונע מהר, והתקרר ונעשה סמיך יותר, מה שהפך את החילוץ לקשה במיוחד. ההליך המשפטי שבא אחר כך הפך ל תקדים משפטי באחריות תאגידית.