קולין צ׳רי השמיע למשתתף שני מסרים בו זמנית, אחד לכל אוזן, וביקש שיחזור בקול על מה שנשמע באוזן אחת בלבד. בדרך כלל הם לא ידעו לומר כמעט כלום על האוזן המוזנחת. ואז החדירו לתוכה את שמם הפרטי. מה קרה?
קולין צ׳רי בנה ב־1953 ניסוי שבו הושמעו למשתתף שני מסרים שונים בו זמנית, אחד לכל אוזן, והוא התבקש לחזור בקול על מה שנשמע באוזן אחת בלבד ולהתעלם מהשנייה. היכולת לעקוב אחרי שיחה אחת בתוך רעש של שיחות אחרות מכונה . בדרך כלל המשתתפים לא ידעו לומר כמעט כלום על תוכן האוזן המוזנחת. אבל כשהחדירו לתוכה את , הוא הבחין בו בכשליש מהמקרים. זה אומר שהסינון שלנו לא חוסם את המידע לגמרי, אלא ממשיך לעבד אותו ברקע ברמה מסוימת של משמעות.
השאלה שהניסוי נולד ממנה היא הנדסית לגמרי. בקרן הבקרה של נמל תעופה שמעו הבקרים כמה טייסים בו זמנית מאותו רמקול, ונדרשו לעקוב אחרי אחד. איך המוח עושה את זה, ולמה זה נכשל לפעמים.
כדי לבדוק זאת נבנה מערך נקי: מסר שונה לכל אוזן, והוראה לחזור בקול על מה שנשמע באוזן אחת בלבד. משימת החזרה היא המפתח, כי היא כובלת את הקשב ואינה מאפשרת לו להתחלק.
התוצאה הראשונה מרשימה בכיוון ההפוך: המשתתפים כמעט לא ידעו לומר דבר על האוזן המוזנחת. לא את התוכן, לא את השפה, ולעיתים אף לא הבחינו שהדובר התחלף. הסינון עובד היטב.
ואז מגיעה הסדיקה: כשהחדירו לאוזן המוזנחת את שמו הפרטי של המשתתף, הוא הבחין בו בכשליש מן המקרים. זה מפיל את הרעיון שהערוץ שאינו נבחר נחסם מוקדם ולחלוטין, שכן כדי לזהות שם מישהו חייב היה לפענח משמעות. התמונה שנשארה היא של החלשה ולא של חסימה, וראוי לציין שלא כולם קולטים את שמם ושהשיעור משתנה בין מחקרים, כלומר זו נטייה ולא חוק.
wat. בשליש מהמקרים אנשים קלטו את שמם דווקא באוזן שהם התבקשו להתעלם ממנה.
wat wat
התוצאה הפריכה מודלים מוקדמים שטענו מידע לא רלוונטי מוקדם ולגמרי, והראתה שגם מה שאנחנו מתעלמים ממנו עובר עיבוד חלקי.
איך יודעים?
: שני ערוצי שמע נפרדים לשתי האוזניים, עם משימת חזרה בקול שמאלצת את הקשב להתרכז רק בערוץ אחד.
מה עדיין לא יודעים?
לא כל האנשים קולטים את שמם בתנאים האלה, ושיעור הזיהוי משתנה בין מחקרים ובין אנשים, כך שזה נטייה ולא חוק.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
למה קשה כל כך להגיד באיזה צבע כתובה המילה "כחול"?קשב
איך אפשר להחמיץ גורילה שעוברת במרכז המסך?קשב
למה קשה לנו לשבת לבד בלי לעשות כלום?קשב