האם מגע עור לעור בפגייה יכול להשאיר עקבות עשרים שנה?

עשרים שנה אחרי הניסוי המקורי בקולומביה, חלק מן הצעירים הפגיעים ביותר בקבוצת הקנגורו שמרו על יתרון מסוים במדדי קוגניציה וסביבה ביתית. ההורים תוארו כמגוננים ומטפחים יותר, והצעירים הראו פחות היעדרות מבית ספר ופחות התנהגות תוקפנית או חיצונית.

טיפול קנגורו נולד בבוגוטה בשנות השמונים מתוך מחסור באינקובטורים, וההיגיון שלו פשוט: גוף ההורה מייצב חום, נשימה ודופק. השאלה שהעבודה הזו שואלת היא מה נשאר מזה אחרי עשרים שנה.

החוקרים איתרו 441 ממשתתפי הניסוי האקראי המקורי בקולומביה, וניתחו לעומק 264 שנולדו במשקל עד 1,800 גרם. בקבוצה הפגיעה ביותר נמצא יתרון מסוים במדדי קוגניציה ובסביבה הביתית.

הממצא המעניין אינו על התינוק אלא על המשפחה. ההורים בקבוצת הקנגורו תוארו כמגוננים ומטפחים יותר גם שני עשורים אחר כך, והצעירים הראו פחות היעדרות מבית ספר ופחות התנהגות תוקפנית. ההצעה היא שההתערבות שינתה את מערכת היחסים ולא רק את הפג.

הסייגים כבדים וראוי להחזיק אותם. רק שישים ושניים אחוזים מן המשתתפים המקוריים גויסו מחדש, ומי שנמצא אחרי עשרים שנה אינו מדגם מקרי; אם הנשירה שונה בין הקבוצות, היא לבדה יכולה לייצר הבדל. חלק מן התוצאות הופיעו בתת־קבוצות, וזה מקום שבו קל למצוא ממצא במקרה. וטיפול הפגייה השתנה מאוד מאז שנות התשעים, כך שהפער מול הטיפול המקובל היום קטן מזה שנבדק כאן.