רצח בניו יורק ב־1964 הפך על אדישות עירונית, על פי כתבה שטענה ש־38 שכנים ראו את הרצח והתעלמו. הסיפור הזה הוליד תחום מחקר שלם. עשרות שנים אחר כך נבדק שוב. מה התברר?
עשרות שנים אחר כך, בדיקה מחודשת של המקרה הראתה שהתיאור הזה שגוי ברובו: רק מעטים ראו או שמעו חלק מהתקיפה בבירור, אחד מהם צעק על התוקף וגרם לו לברוח לזמן מה, ואנשים אחרים כן התקשרו למשטרה. העיתון עצמו הודה מאוחר יותר , עם 38 עדים מודעים ואדישים, הייתה שגויה.
הסיפור כפי שנדבק פשוט ואיום: שלושים ושמונה אנשים בקווינס ראו אישה נרצחת במשך חצי שעה, וכולם חזרו לישון. הוא הפך לסמל לאדישות עירונית, נכנס לספרי לימוד, והוליד תחום מחקר שלם.
הבדיקה המחודשת, שנעשתה עשרות שנים אחר כך על סמך עדויות משטרה ותיעוד מן התקופה, מצאה תמונה אחרת. התקיפה התרחשה בשני שלבים ובשני מקומות, רוב מי שנספר שמע רעש ולא ראה, אחד מן השכנים צעק על התוקף וגרם לו לברוח לזמן מה, ואנשים כן התקשרו למשטרה.
הניו יורק טיימס עצמו פרסם בהמשך תיקון והודה שהתיאור של שלושים ושמונה עדים מודעים ואדישים היה שגוי. המספר עצמו, מסתבר, לא נבדק מעולם כפי שהוצג.
וכאן חשוב לא לזרוק את התינוק. התופעה שהמקרה הוליד, שבקבוצה גדולה כל יחיד נוטה פחות לפעול, נבדקה מאז במאות ניסויים מבוקרים ואינה נשענת על האנקדוטה. מה שהתערער הוא הדוגמה, לא הממצא. וזה מזכיר גם שסיפור טוב מספיק כדי להניע מחקר אינו בהכרח סיפור מדויק.
wat. הניו יורק טיימס עצמו פרסם תיקון שהודה שהתיאור של 38 עדים אדישים היה שגוי.
wat wat
המקרה עדיין משמש דוגמה חשובה בפסיכולוגיה חברתית להסבר איך אחריות מתפזרת בקבוצה גדולה, אבל כדאי להכיר את הפער בין הסיפור המקורי למה שבאמת קרה.
איך יודעים?
עיתונאים וחוקרים בדקו מחדש עדויות משטרה ותיעוד מהתקופה, והשוו אותם לכתבה המקורית. הניו יורק טיימס עצמו פרסם תיקון שהודה בטעויות.
מה עדיין לא יודעים?
התופעה הפסיכולוגית של פיזור אחריות בקבוצה כן נתמכת במחקרים מבוקרים אחרים. מה שהתערער הוא רק העובדות הספציפיות של מקרה ג׳נוביז עצמו כדוגמה.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
מה קרא אלפרד נובל על עצמו בעיתון בעודו חי?עיתונות