לקחו אנשים והאריכו להם את הלילה. מה קרה לשינה שלהם?

קודם לכן היה יומם בן שש עשרה שעות אור בלבד. השינה שלהם לא רק התארכה, היא גם התפצלה לשני מקטעים באורך דומה בערך, וביניהם נפתחה שעה עד שלוש של ערות שקטה. במקביל התארך גם משך הפרשת המלטונין בלילה, מה שמראה שהשעון הפנימי עצמו התארגן מחדש, וזו אינה הפרעת נדודי שינה. התיאור הזה מזכיר מסמכים היסטוריים שמדברים על ״שינה ראשונה״ ו״שינה שנייה״.

הניסוי הזה הוא בעצם מכונת זמן. המשתתפים לא קיבלו תרופה ולא הוראה, רק חושך: במקום שש־עשרה שעות אור ביממה הם קיבלו עשר, כלומר לילה של ארבע־עשרה שעות, בערך מה שהיה לבני אדם בחורף לפני שהיתה תאורה זולה.

בשבועות הראשונים הם פשוט ישנו הרבה, כנראה כדי להחזיר חוב שינה ישן. אחר כך התייצב משהו אחר: השינה התפצלה לשני מקטעים בני כמה שעות, ובין שניהם נפתח פרק ערות של שעה עד שלוש. לא ערות מתוסכלת של מי שמנסה להירדם, אלא מצב רגוע במיוחד.

הראיה החזקה שזה אינו כשל בהירדמות מגיעה מן ההורמונים. משך הפרשת המלטונין התארך והתאים את עצמו ללילה הארוך, וכך גם הפרשות אחרות. כלומר השעון הפנימי עצמו התרחב, והערות באמצע נמצאת בתוכו ולא נגדו.

כאן נכנסת ההיסטוריה. רוג׳ר אקירץ׳ הראה שטקסטים אירופיים מדברים בשוויון נפש על שינה ראשונה ועל שינה שנייה, כאילו זה מובן מאליו. הניסוי אינו מוכיח שכל התעוררות לילית היום היא שריד לכך, והוא קטן ומבוקר. אבל הוא הופך את השאלה: אולי הרצף הלילי הבלתי נשבר הוא ההמצאה, ולא הפיצול.