משתתפים חוו פרק קצר ולא נעים של יד במים קרים, ולצדו פרק ארוך יותר שכלל את אותו קושי בדיוק ועוד תוספת במים מעט פחות קרים. אחר כך נשאלו על מה הם מעדיפים לחזור. מה הם בחרו?
רבים העדיפו לחזור דווקא על הפרק הארוך. לא סיכם כל רגע באופן שווה, אלא הושפע במיוחד ומהסיום. הדפוס מכונה כלל השיא והסוף.
הניסוי שמדגים זאת הכי טוב בנוי משני פרקים שכל משתתף עובר. בראשון היד מוחזקת במים קרים מאוד למשך דקה. בשני היא מוחזקת באותם מים קרים למשך דקה, ואז נשארת עוד חצי דקה במים שהתחממו מעט, עדיין לא נעימים.
מבחינת סך הסבל, הפרק השני גרוע יותר: הוא כולל את כל הראשון ועוד. ובכל זאת, כשנתנו למשתתפים לבחור על איזה מהם לחזור, רבים בחרו דווקא בארוך.
ההסבר הוא שהזיכרון אינו ממוצע של כל הרגעים אלא נשען בעיקר על שניים: הרגע הקיצוני ביותר, והסיום. הפרק הארוך הסתיים טוב יותר, ולכן נזכר כפחות גרוע, אף שהיה בו יותר סבל.
מכאן שתי מסקנות. האחת מטרידה, שכן היא פירושה שאנשים בוחרים לפעמים יותר סבל כולל בגלל איך שזה נגמר. השנייה מעשית מאוד: כהנמן הדגים שהוספת דקה של אי נוחות נמוכה בסוף קולונוסקופיה שיפרה את הדירוג ואף העלתה את הסיכוי לחזור לבדיקה. והכלל אינו פועל תמיד, ומשקל השיא והסוף משתנה בין סוגי חוויות.
wat. דקה נוספת ופחות כואבת בסוף גרמה לחוויה ארוכה יותר להיזכר כעדיפה.
wat wat
האופן שבו אירוע מסתיים יכול להשפיע על זכירת טיפול, שירות או חופשה שלהם, ומכאן : אפשר לסיים הליך לא נעים בצורה שתיזכר טוב יותר.
איך יודעים?
החוקרים שלטו במשך ובטמפרטורה, ביקשו דירוגים רציפים ולאחר מכן נתנו למשתתפים לבחור איזו חוויה לחזור עליה.
מה עדיין לא יודעים?
הכלל אינו פועל תמיד, ומשקל השיא והסוף משתנה בין סוגי חוויות ובין מדידות.
למדתם משהו?
מכאן ממשיכים
למה אנחנו מחבבים דברים רק בגלל שראינו אותם קודם?זיכרון
איך מספר אקראי לגמרי מזיז את ההערכה שלכם?קבלת החלטות
איבדתם מאה שקל ומצאתם מאה שקל. למה זה לא מתקזז בראש?קבלת החלטות