איך אוניברסיטה נראית מפלה בנתונים ולא בשום מחלקה?

התמונה התהפכה. בנתוני הקבלה לתארים מתקדמים בברקלי ב־1973 התקבלו כ־44% מן הגברים לעומת כ־35% מן הנשים, אך בארבע מתוך שש המחלקות הגדולות, מועמדת הייתה בעלת סיכוי גבוה יותר להתקבל ממועמד. ההסבר הוא שנשים הגישו מועמדות בשיעור גבוה יותר למחלקות התחרותיות ביותר, שבהן שיעור הקבלה נמוך לכולם, בעוד גברים הגישו יותר למחלקות עם שיעורי קבלה גבוהים. התופעה הזו, שבה מגמה מתהפכת כשמפלחים את הנתונים, נקראת פרדוקס סימפסון.

המספרים שפתחו את הפרשה נראים חד משמעיים. בשנת 1973 התקבלו בברקלי כארבעים וארבעה אחוזים מן הגברים שהגישו מועמדות, לעומת כשלושים וחמישה אחוזים מן הנשים. פער של תשע נקודות אחוז על אלפי מועמדים אינו מקרי.

ואז פילחו לפי מחלקה, והתמונה התהפכה. בנתוני הקבלה לתארים מתקדמים בברקלי ב־1973 התקבלו כ־44% מן הגברים לעומת כ־35% מן הנשים, אך בארבע מתוך שש המחלקות הגדולות דווקא למועמדת היה סיכוי גבוה יותר להתקבל מאשר למועמד. כלומר במצטבר יש פער לרעת הנשים, וכמעט בכל מחלקה בנפרד אין.

ההסבר אינו קסם אלא שקלול. חלק גדול מן הנשים הגיש מועמדות למחלקות התחרותיות ביותר, שבהן שיעור הקבלה נמוך לכל המועמדים, בעוד חלק גדול מן הגברים הגיש למחלקות שבהן מתקבלים רבים. הממוצע הכולל משקף את התמהיל ולא את ההחלטות.

התופעה הזאת נקראת פרדוקס סימפסון, והיא הסיבה המרכזית לכך שאי אפשר להסיק סיבתיות ממספר מצטבר. וחשוב לא לעצור כאן, כפי שרבים עושים: החוקרים המקוריים לא הסיקו שהכול תקין, אלא שהאפליה פעלה מוקדם יותר, כשנשים כוונו מלכתחילה לתחומים צפופים ופחות ממומנים.