מה משתנה כשלא רק מרגישים תודה לבן הזוג אלא גם אומרים אותה?

ימים שבהם אדם חש יותר תודה מן הרגיל נקשרו ליותר קרבה ולתגובות חיוביות יותר של בן הזוג, אף שהקשר אינו חזק באותה מידה אצל כולם. ההשפעה הייתה תלויה בחוויה אמיתית, לא באמירת תודה מכנית.

מחוות קטנות בזוגיות נוטות להישחק לא מפני שהן פוסקות, אלא מפני שהן מפסיקות להיראות. מה שהיה מחווה הופך למובן מאליו, ואז הוא כבר אינו נספר.

כדי לבדוק זאת בלי להישען על זיכרון, שישים ושבעה זוגות שחיים יחד מילאו יומנים יומיים במשך שבועיים, ודיווחו על מחוות שעשו, על תודה שחשו ועל תחושת הקשר באותו יום.

הניתוח השווה כל אדם לעצמו. בימים שבהם אדם חש תודה מעל הממוצע שלו, הוא דיווח על יותר קרבה, וגם בן הזוג הגיב בחיוב יותר. חלק מן ההשפעה נמשך אל הימים שאחרי, כלומר היא לא נעלמה עם היום.

הפרט המעשי החשוב ביותר הוא מה שלא עבד: אמירת תודה מכנית. מה שנקשר לקרבה היה עוצמת החוויה ולא תדירות המילה, ולכן אי אפשר לייצר את האפקט בהרגל לשוני. הסייג הוא שרוב הנתונים תצפיתיים ומדווחים עצמית, והכיוון ההפוך סביר לא פחות: קשר טוב מקל על לראות מחוות ולחוש תודה. וכמובן, שום דבר כאן אינו מתקן קונפליקט עמוק.